<h1>ספר התרומות שער ס"ו חלק ב'</h1>
<h2>דף קי.</h2>
והיכא דמלוה תבע ללוה בעדים ואחד מהם מעיד שהלוה לו מאתים אם מצטרפין עדותן אם לאו, על זה גרסינן פרק דיני ממונות בתרא [סנהדרין ל"א ע"א] תניא א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על ב' כתי עדים שאחד אומרת מנה ואחת אומרת מאתים. פירוש, אף שמעידים בהכחשה, שיש בכלל מאתים מנה. על מה נחלקו על כת אחת עד אחד אומר מנה ועד אחד אומר מאתים שב"ש אומר נחלקה עדותן וב"ה אומר יש בכלל מאתים מנה. והלכתא כוותייהו דב"ה. ולא מיבעיא אם יעידו שניהם ביום אחד דמצטרפין אלא אפילו בזה אחר זה מצטרפין, וכדאיתא בסנהדרין [ל' ע"ב] וקי"ל כר' יהושע בן קרחה דאפילו הודאה אחר הודאה או הלואה אחר הודאה מצטרפין, בין בסכום אחד בין בשני סכומים, בכל נדון יש בכלל מאתים מנה ומן המנה מצטרפין שניהם אע"פ שהן בזה אחר זה. ומסתברא דה"ה בעידי פרעון דמצטרפין בזה אחר זה, שאם האחד מעיד בניסן פרע לו מנה בפני בתורת פרעון והשני בתשרי הרי אלו מצטרפין, ואם שטר החוב עשוי קודם ניסן נחזיקנו בפרוע [מ]מנה, דמ"מ שנים מעידים שפרעו בתורת פרעון מנה. ואי תבעיה בשטר ואודי דקבלינהו בפרעון אלא דקא טעין סטראי נינהו ולא מפיק שטרא אחרינא איתרע שטרא ונאמנות שבה. ואי קא מסהדי דאיהו אודי קמייהו בזה אחר זה דאתפרע מיניה בפרעון מצטרפין ואיתרע נאמנות דידיה. ולא תקשי לך ההיא דכתובות [פ"ח ע"א] דקאמר יהיב לה כתובתה באפי חד סהדא וסמיך סהדא קמא אסהדא בתרא ומוקים להו להנך קמאי בהלואה, ואקשינן עלה היכי סמיך סהדא קמא אסהדא בתרא וכו', ולא דמי אהדדי, דהתם רוצה לעשות העד הראשון עד הלואה והאחרון עד פרעון ונמצא שיכול להכחיש כל אחד ואחד שאינו בפנינו כי אם אחד, אבל כאן שהם שנים בפרעון שניהם מצטרפין ונפטור אותו על פי עדותן.
ויש לעיין אם לא אמר סטראי נינהו אלא אמר המלוה ממה שפרע בפניכם החזרתי לו את השטר ואיכא סהדי דפרעיה באפייהו, בזה נראה דכיון דלא מצי טעין סטראי נינהו היכא דפרעי באפי סהדי משום דליכא מגו, הכי נמי בטענת החזרתי לך את השטר ליכא מגו ואיכא למימר חד דינא אית להו ואין המלוה נאמן בכך, ואין לנו להניח את הודאי ולסמוך על הספק. אע"פ שדברי ה"ר יוסף הלוי ז"ל סותרין זאת הסברא, שהרי כתב דאע"ג דאיכא עדים מצי למימר לשם מתנה יהבינהו ניהליה כיון דלא ידעי אי במתנה אי בפרעון, לפי דבריו צריך שיעידו שבתורת פרעון של שט"ח זה נתנם לו, שאם לא כן כשם שיכול לומר כשמעידין סתם שמתנה היו הכי נמי כשמעידין שבתורת פרעון נתנם לו יכול לומר שבתורת פרעון חוב אחר שהיה לו עליו נתנם, וזה ודאי אי אפשר לומר, דהא אמרינן בהדיא גבי סטראי נינהו [שבועות מ"ב ע"א] והלכתא איתרע שטרא וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אדכר ליה שטרא, אלמא אע"ג דלא אדכר שטרא אלא דפרעיה סתם בתורת פרעון לא מצי למטען סטראי נינהו. ואף בעל העטור ז"ל כתב דלא בעי דלימרו אלא דיהיב ליה זוזי באפיהו אבל לא צ"ל בתורת פרעון, ולא אמרינן מגו כה"ג, דמסתמא לא עביד איניש למיהב מתנה מקמי דליפרע ומחזי כשיקרא, וכדאמרינן בפרק שני דייני גזרות [כתובות ק"י ע"א] דבאתרא דיהיב זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע מצי א"ל היה לך לפרוע את שלך, ע"כ. וכתב ה"ר יהודה אלברצלוני, שמענו שאירע מעשה בימי רבוותא שתבע ראובן לשמעון באלף [ות"ק] דינרין והביא ראובן ה' עדים, האחד אומר אני ראיתי שהלוה ראובן לשמעון מנה והאחר אומר ק"ק והג' אומר ג' מאות והד' אומר ד' מאות והה' אומר ה' מאות, איצטריכינן לברורי מי מצטרפין. והניח הדבר בספק ולא בירר הדין. ומסתברא שמפני שיש ג' [דרכים] בצירופן נסתפק בדבר, האחד מחייבו בד' מאות, והדרך האחר בו' מאות והאחר בז' מאות, הא כיצד אם נצרף ב' ראשונים של ק' ושל ר' יחייבוהו במנה, ועל פי שנים של ג' מאות ושל (ה') [ד'] מאות יתחייב בג' מאות הרי ד' מאות, ועל פי החמישי לא יתחייב כלום לפי שאינו אלא כעד אחד, אך ישבע על פיו, ונמצא שיעלה חיובו על פיהם בד' מאות, או כלך לדרך אחר ויעלה צירופן לו' מאות, וכיצד, נצטרף [של] מנה [עם] מאתים ויתחייב במנה, ואח"כ נצרף הק' שנשארו מעד המאתים עם העד של ג' מאות ונחייבו על פיהם במנה, ונמצא שהוא חייב מאתים, ואח"כ נצרף המאתים שנשארו מן העד של ג' מאות עם העד של ד' מאות ונתחייב במאתים, ויש בידנו ד' מאות, ואח"כ נצרף מאתים שנשארו מן ד' מאות עם העד של ה' מאות ונמצא שהן בין הכל שש מאות. או כלך לדרך אחרת ונצרף הד' מאות עם העד של ה' מאות ונתחייב על פיהם בד' מאות, ואח"כ נצרף המאה שנשארו מה' מאות עם ג' מאות ונתחייב בק', הרי יש לנו ה' מאות, אח"כ נצרף המאתים של העד השני עם מאתים שנשארו מן העד של ג' מאות ויהיה בין הכל ק"ק וה' מאות שעשינו הרי ז' מאות, ועד מן המאה אין לו צירוף והולך לו. ובזה נראה לנו שיש להעלות החשבון במה שנוכל ויתחייב בז' מאות. ושאלתי בזה הרמב"ן ז"ל והשיב לי, עיקר הדין הוא אם העידו כל אחד בעדות מיוחדת כגון שאמר הראשון באחד בניסן בשנה ראשונה והשני בזמן אחר וכן כלם, משלם כמו שאמרת ז' מאות דינרין, שמשלם ק"ק מתוך ג' מאות ומשלם ד' מאות מתוך ה' מאות, עוד נצרף עד של מנה עם העד של ה' מאות במאתים דינרין שנשארו מעדותו, שהרי ראוי לצרוף הוא, שזה אומר הלוהו ראובן לשמעון מנה באחד בניסן וזה מעיד לו על ה' מאות מזמן אחר ולא [גרענו] מעדותו כי אם ד' מאות, נשארו מנה שראוי להצטרף עם עד ראשון. וכך ראוי להצטרף עם עד של ג' מאות שנשאר לנו בעדותו מנה שלא נשתלם. וכן החשבון שכתבת בלשון אחרון כך הוא עולה, והכל דין אחד הוא, ונוטל ז' מאות מתוך אלף ות"ק שהם סכום כולם. אבל אם העידו ביום אחד בהכחשה אינו משלם אלא מאתים, דכיון דיש כאן שני עדים שאין הלואה זו ביתר ממאתים אפילו מאה עדים מעידים עליו ביתר מכן פטור. ואם העידו סתם דנין הדבר כמכחישין להקל, דהא בגמ' לקולא הוינן, דמקשינן [סנהדרין ל' ע"ב] לרבנן הודאה נמי אמנה דקא מסהדי האי לא קא מסהדי האי וכו', ולא אמרינן הודאה אחר הודאה דבחד מנה קא מסהדי הלואה אחר הלואה לא אפשר, אלמא לבטולי סהדותיה מהדרינן. וכן הדין, שהמוציא מחברו עליו הראיה, ע"כ.
